חוסן נפשי ורגישות עסקית

חוסן רגשי וילדים.

כשהייתי קטנה, תמיד צחקו עליי
שאני נפגעת מהר, בוכה מכל דבר
חייבת תמיד להכיל כאב של מישהו אחר,
מזדהה עם כל אחד וכו…
הפסדתי בתחרות ספורט
כי חברה שלי נפלה בדרך ואני עצרתי
את הריצה שלי כדי לבדוק אם היא בסדר.
שנים שחשבתי ובאמת שנים רבות
שזה לא בסדר.
שזה לא טוב לבכות, להראות רגש,
ניסיתי להתאפק, להשתנות, להיות אחרת.
ניסיתי ללמוד איך לא לבכות להיות
יותר מאופקת ואמרו לי אז שככה ייתייחסו אליי יותר בכבוד,
כשאני שולטת בעצמי.
אבל לא באמת הצלחתי.
זו לא שליטה אמיתית תמיד אמרתי לעצמי.
היום כשאני אמא.
אני מלמדת את הילד שלי את ההיפך.
כשקורה משהו והוא מחליט להתחיל לבכות
אני מעודדת בכי, מחבקת חזק ואומרת
זה בסדר, מותר לבכות אהוב שאתה.
אני כאן, עד שתסיים לבכות.
מאז שהוא נולד אני מדברת אליו ככה.
והיום אני מרגישה את החוסן הרגשי
שהוא פיתח.
הוא רגיש מאד לסביבה שלו, איכפתי ואמפטי לסובבים אותו.
אם ילד אחר בוכה או יש איזו סיטואציה רגישה באזור
הוא שואל ומתעניין ומתייחס לאחרים.
הוא דואג לחברים שלו.לדוגמא:
במסיבת סיום היה שיר לבוגרים, הילדים שעולים לכיתה א׳
שנה הבאה (הגן שלו משולב טרום חובה וחובה)
והגננת חילקה לכולם כובע סטודנט שהכינה מקרטון,
אחד הילדים שהיו לפניו (צעיר כמוהו בן 5) יצא מהקבוצה שהלכה לקבל את כובע הסטודנט עם ראש למטה והילד שלי הלך אחריו וקרא לו והסביר שזה בסדר וכולם מקבלים כובע למרות שהם נשארים עוד שנה בגן.
זה כל כך ריגש אותי. עד עכשיו כשאני רואה את התמונה הזאת ואחרות מול העיניים יש לי דמעה של גאווה בילד הזה.
שאיכפת לו ככה.
בתחילת השנה וגם בכלל בתקופה האחרונה, הוא חווה כל מיני עניינים עם ילדים אחרים, נזכרתי שזה כמו שאני הייתי קטנה, בגלל הרגישות הזאת שלנו, ילדים אחרים מציקים.
כי התגובה שלנו אחרת.מבינה. סלחנית.
ילד אחד התחיל להגיד לא לשחק איתו לילדים אחרים
וילד אחר לפני כחודש התחיל לברוח ממנו כחלק ממשחק שהם משחקים בגן, רק מבלי להודיע לו על כך וצירף למשחק הזה עוד חבורת ילדים והילד המתוק שלי לא הבין למה…
סיפורים כאלה ויותר גרועים מאלה קורים כל הזמן בגן, בביהס.
לצערינו הרב באמת ילדים לפעמים לא בכוונה פוגעים כל כך בילדים אחרים.

היום, כשחווה שוב משהו דומה
חבר טוב שלו אמר לו משהו פוגע,
לא בכוונה אני יודעת
רק כי שמע ילד אחר מדבר ככה,
הילד שלי אמר לי ככה:
אמא חבר שלי לא דיבר אליי יפה,
גם החבר השני שלי מדבר ככה.
שאלתי אותו איך הוא מרגיש כלפי זה, אז הוא אמר שזה בסדר, הם כנראה לא מבינים מה הם אומרים.
כי הם כן חברים שלי.אני יודע.

והנה שוב אני בוכה עכשיו,
כי זו חוסן רגשי.
לדעת מי את בעולם הזה.

זה בסדר לבכות, זה בסדר להיות רגישה. זה בסדר לאהוב.

זה הדבר הזה שאף אחד לא ייקח ממנו, אמן לעולם.

אז אומרת בקול רם: אמן גדול
שנמשיך ונגדל להיות רגישים אחד כלפי השני,
שנזכור תמיד שבצד השני יש לב של ילד
שרק רוצה לשחק ולאהוב אהה.. וגם שיאהבו אותו בחזרה.

ושבכולנו הילדה הקטנה והרגישה קיימת גם אם אנחנו כבר גדולות

רעותה – לשיחת מיקוד עסקי ללא עלות באהבה איתי לחצי כאן